פעם מישהו שאל אותי אם אני באמת אוהבת את מוש בן ארי.לקח לי כמה שניות להתאפס על תשובה,כי באופן ישיר,קשה לי להגיד שהוא עונה על המנעד המוסיקלי שלי,בטח ובטח במוסיקה ישראלית.אחרי מחשבה של כמה שניות עניתי שכשהוא נמצא ברקע טוב לי.כלומר,לא בטוח שאני אשמע אותו בצורה מכוונת במשך דיסק שלם,אבל השירים שלו עובדים אחד אחד.
איך שלא תהפכו את זה,כל שיר שלו,בין אם שקט ורומנטי,בין אם מקפיץ וגלגלצי-עושה את העבודה.כנראה שהוא מסוג האמנים שסך החלקים שלהם גדול מהשלם,ולמרות שבאלבום האחרון ניבאתי לו חוסר הצלחה,עדיין הוא הצליח להיכנס לתוך האייפוד שלי.שוב.וגם לכמה פלייליסטים ברדיו.(אגב- קאברים הוא מבצע רע מאוד,שלא תגידו שלא אמרתי).
הסיבה שבכלל נזכרתי בו,היא שאחותי היקרה,שנמצאת כרגע בחו"ל,חולה על הבנאדם.אם יש משהו שבא לה,זה שהוא ישיר לה,בהופעה פרטית,ואם אפשר על חולות סיני.היא לא ממש אוהבת מוסיקה,אבל אותו היא ממש אוהבת.ממש ממש.כל פעם שאני שומעת את השם שלו,או חתיכה משיר,אני נזכרת בה,ומתגעגעת מאוד.
שיר הבוקר הבא תמיד עושה לי מצברוח,וזה שיר שהיא לימדה אותי לאהוב (מודה ומתוודה- לא אהבתי אותו בשמיעה ראשונה,היום הוא מרים אותי על הרגליים).
קוראים לו "אנצל" ואיתו אפרד מכם להמשך שבוע זה (מחר שעת ההשכמה שלי לא רצונית ולא תאפשר לי לכתוב אפילו לא אות בבוקר :),
עכשיו זה סופי.יש חיוב בויזה,יש מייל אישור בג'ימייל,יש חופש.
יש פסטיבל מוסיקה מטורף בבריסל ואני הולכת להיות שם.
בצעד ספונטני-לא-אופייני-לי הזמנתי כרטיסים לפסטיבל rockwerchter (אתר בית שווה במיוחד).זה לקח לי דקה וחצי,ועוד דקה וחצי לסגור את הטיסה שאחרי.הליין אפ כל כך מטורף שפשוט אי אפשר להגיד לזה לא.
counting crows,neil young,vampire weekend,radiohead,mika,hot chip,ben folds five הם רק חלק קטן מהמופעים,ומספיק להציץ בכל ימי הפסטיבל כדי להבין שאני הולכת להיות שיכורה מאוד ולא מבירה בלגית.
את הכיף הגדול בחרתי לחגוג עם שיר של ה counting crows מהאלבום האחרון שלהם,בשם washington square,שהוא כמיטב מסורת הקרואוז,שקט ונעים,ופשוט עושה לי טוב לחשוב שאני אראה אותם ממש בתחילת יולי.אוטוטו.
כמובן שלקראת הפסטיבל אערוך ספיישל מיוחד (משם או אחרי,עוד לא גיבשתי את הפורמט הסופי),אבל יש למה לצפות.
זה גם הזמן להגיד,שלמי שבאה חוויה מוטרפת של פסטיבל רוק,מהרו להזמין,הכרטיסים נגמרים שם במהירות (ותכל'ס הכרטיסים עצמם ממש לא יקרים).
“I JUST OPENED THE COMPUTER AND STARTED PUSHING BITS AROUND. AND I SAW ONE OF THE PIECES WAS OUT OF PLACE, AND I THOUGHT, ‘WAIT A MINUTE, THIS MUST BE AN IMPORTANT THING.’”
כולם אוהבים את Jamie Lidell .לבן עם קול של שחור,שהביא בחזרה את מוסיקת המוטאון,הפאנק והסול לחיינו.
אומרים עליו שהוא הזוי,שהוא מתלבש נורא נורא מוזר בהופעות,ושהוא יודע לתת בראש כשצריך (הוא מגיע מרקע של טכנו..אלוהים יודע איך זה מסתדר לו ביחד).אני בכל מקרה לא הצלחתי לצלוח דיסק שלם שלו בלי להרגיש חובה להעביר איזה שיר או שניים,היה לי קצת יותר מדי מתוק.
האלבום החדש שלו "Jim" יצא ממש עכשיו,ושיר אחד ממנו ממש הצליח לתפוס לי את האוזן,ככה במקרה,עם גרוב שגורם להזזת ראש בלתי רצונית.
אני עדיין תוהה איפה יכולתי לשמוע אותו,אבל עכשיו הוא כאן,מתוק מתוק,בשביל לפתוח את הבוקר שלכם בפנאן.
כן,אני יודעת,זה בכלל היה צריך להיות פוסט של אתמול.אבל הבוקר שלי (כמו של כולכם אני מניחה) התחיל רק בצהריים המאוחרות.מאחר והחג הזה ארגן לנו רבעוש מהמם של חופש,חזרתי לפה רק בשביל לשים את השיר הבא,שהוא אחד השירים שהכי עושה שמח בעיני ונכנס לכל פלייליסט אפשרי אצלי.
פשוט כי הוא שיר טוב.
חגיגות ה 60 היו הצלחה מבחינתי,והחגיגה עוד נמשכת (יש פה ריח של בשרים באוויר כל הזמן…),אם כבר הגעתם לפה החג,תצטרפו
השנה הלכתי ל"שירים בכיכר", לספוג את האווירה.קודם לכן ראיתי מהגג איך כל הרחוב עומד בצפירה, אנשים שיורדים מהאוטובוס,אנשים שעומדים בחלונות, אנשים מרכינים את הראש.
היה תרבותי בכיכר.אפילו שבשלב מסוים לא היה ניתן להכנס יותר, אנשים עמדו בחוץ בדממה, עם סלולאריים מושתקים מבלי לבקש, בלי לדבר, רק עם הפנים נשואות קדימה או למעלה לעבר המסכים,שפתותיהם ממלמלות את השירים כמעט בלחש.לא שירה כי אם מנטרה כזו,שמתגלגלת על השפתיים,כמו תפילה.
חשבתי על זה שכפי הנראה אנחנו העם היחידי שהטוב ממנו יוצא דווקא כשהוא אבל, או כואב. אז אנחנו במיטבינו. אז אנחנו מאוחדים, אחים. וחבל,כי יש לנו אחלה עם,מסתבר. פשוט צריך לחפור קצת ולחטט בפצעים כואבים בכדי לגלות את זה.
**
ביום הזכרון יש את השירים הכי יפים ברדיו.זה כל אחד יודע. הכי עצובים ונוגעים.
מאוד קשה לבחור שיר אחד לפתוח איתו את יום הזכרון, אבל הלכתי על שיר שאני מאוד אוהבת וקשה לי ממש לשמוע ביום אחר,שאינו היום הזה.
אתמול יצא לי להציץ בזוועתון שנקרא המצעד של המדינה,בהנחיית ארז טל וקרן פלס (?),60 שנה של שירים ישראליים במצעד שבחר "עם ישראל" - שיר ה60,להקה,זמר וכו וכו.מיותר לציין שמעייפות נרדמתי כבר בשיר מספר 3 (אני זוכרת שהוא היה "ירח" של שלמה ארצי)- ומזה אתם יכולים להבין מה היתה איכותו של המצעד הזה.
היה לי קצת עצוב לראות איך ארצי עוקף את איינשטיין ועולה לבמה (לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב בתחומו אמנם),אבל עם קהל של ילדים שאפילו לא יודע לשיר את "פתאום כשלא באת" (ועל זה נאמר לבמאי- לא תמיד צריך להראות את הקהל במצלמה).
עם כל הרגשות האלה הלכתי לישון וקמתי בראש עם שיר של אינשטיין שאני מאוד אוהבת,שמתאים לימים האלה - של שמחה ועצב,של זכרון ועצמאות,של הכל ביחד.אנחנו עם שטוב בזה.הנה "הימים הארוכים העצובים".תערבבו לי.
אתם מקבלים פוסט לילי חד פעמי בשביל הממתק שלכם בבוקר.זה כי לי מחר אין בוקר.אני מתעוררת לפנות בוקר,בלי שיר אבל עם הרבה מדי עבודה…
אז מכבי הפסידו.בעלי הפיצוציות הרוויחו,ואנחנו?אנחנו סתם התבאסנו.היה יכול להיות נחמד אם לכבוד חגיגות 60 השנה הבאות עלינו לטובה מכבי יביאו הביתה איזה גביע. אחרי הכל בכיכר כבר חיכו להם עשרות תאורנים,שהאירו את שמי העיר בפסים כחולים לבנים וירוקים (למה היה צריך את הירוקים האלה לעזאזל???!) מתאמנים ב"איך לבזבז חשמל" לקראת האירוע הגדול, ואני יצאתי לרחוב הריק,עם השיר הזה באוזניות. הוא ניגן את עצמו, נשבעת (ככה זה -כשמשעמם עושים shuffle),והוא היה כל כך עצוב אבל כל כך נכון, שהתמהיל של ההפסד (הכה צפוי),עם העיר הריקה והכיכר המתאמנת על חגיגות ה60 האלה,פשוט התאימה למילים היפות של שלומי שבן,שמיטיב לתאר סיטואציה אחרת, אבל כל כך מוכרת, במיוחד לתל אביבים באמצע החיים.
הנה "עברנו לצפון" מתוך האלבום האחרון שלו, "עיר". (לקנייה)
ללהקה הגרמנית The Notwist (בית)יוצא אלבום חדש.במקרה נתקלתי,מאחר וכבר הרבה זמן לא שמעתי אותם..כמעט מאז האלבום הראשון שלהם אי שם בתחילת שנות ה 90,שנקרא בפשטות כשם הלהקה,ועשה לי אז כיף באוזניים.
נסיון קצר עם האלבום החדש החזיר אותי אליהם, בקלות יחסית. הם נשמעים שונה, מפותחים יותר מאז האלבום ההוא כמובן, מלווים בתזמורת קלאסית לעיתים, עם דיסטורשנים אה-לה רדיוהד וקצת יותר אלקטרוניקה, מתרחקים קצת מהפוסט פאנק שלהם, אבל משאירים טיפה,למי שזוכר.
יש להם שיר אחד שאהוב עלי קשות הרבה זמן וכבר כיכב פה בעבר (השיר הראשון בספייס,למי שרוצה להזכר) אבל הנה החביב עלי מהחדש,וכן,שווה לכם לבדוק את האלבום הזה- The devil, you + me.
חשבתי הרבה על השיר שאוכל לשים היום.ככלל השירים המשומעים בימי שואה וזכרון הם בדרך כלל הכי יפים,הכי מרגשים ואלה שנשארים לעד.
***
שתי הסבתות שלי ניצולות שואה,ולאחרונה יצא לי ללכת איתן להצגה דוברת יידיש (עם תרגום בעברית למתקשים),חוויה שהעיפה אותי כמעט שבעים שנה אחורה,וגרמה להן לספר לי קצת יותר על "שם".היה קשה,קשה מאוד.
את מה שהדור ההוא עבר אי אפשר להבין,גם לא אם אתה בן של ניצולים ובטח לא אם אתה נכד,אבל מה שמטריף אותי זו הזילות שבה מתייחסת המדינה (ובכלל זה תושביה) לניצולים האלה,ולזכויות שמגיעות להם,ובעיקר הזכות לחיות בכבוד בישראל.זה אולי נשמע פטריוטי ומליצי,אבל אחרי ששומעים ולו מעט ממה שהם עברו,מבינים שאישור של הממשלה לעוד הפרשת 100 שקלים לניצולי השואה,היא מעליבה ממש.
***
בשבילי יום השואה הוא משמעותי.אני לא מאלה שמתחמקים מהשידורים באמצעי התקשורת ומתנהלים כאילו זה יום רגיל.אני מקווה שהרוב חושב כמוני-למרות ששואה צריך לזכור כל השנה,ביום הזה צריך להבין ולהתעמק בה עד הסוף.במיוחד לאור הנתונים של סקר שפורסם לאחרונה שמראה ש 40 אחוז מהצעירים חושבים שהשואה יכולה לקרות שוב.מטריד.
**
אני הכי אוהבת את "אפר ואבק" של פוליקר- מתוך האלבום הראשון שהתעסק בשואה באופן בולט ופתח דיון ציבורי רחב על כך- שאמנים נוגעים בכלל בנושא הזה.הקול שלו מרגש אותי,והמילים שלו נוגעות בדיוק במקומות הרכים.
מסיבה לא ברורה אבד לי הדיסק, ולכן מצאתי לכם גרסה טיפה שונה,גם היא מאמן מרגש בפני עצמו,עם פרשנות אישית לשיר- הנה ארקדי דוכין בגרסת "אפר ואבק".
